לפעמים האחריות על החלטת החלטות שמשפיעות על התינוק שלי היא קשה מנשוא. היום נסעתי באוטו עם דודי למפגש חברות .ותינוקות בו רציתי לנכוח יחד איתו
יצאתי לדרך בערך בשעת שנת הצהריים של דודי. דודי קיטר או בכה או שתק שתיקה שמשמעה בשבילי היתה שהוא משלים עם המצב באופן זמני. מה היה הדבר ה"נכון" לעשות? לעצור כדי לשפר את המצב ואז לחזור מיד הביתה? להמשיך ויהי מה? אני עשיתי עצירה אחת ארוכה, וכעבור בערך שעה ורבע בדרך (הדרך התארכה בשל העצירות וניווט גרוע) החלטתי שאני מוותרת על להגיע למפגש ועוצרת באיזור מוצל, יוצאת עם דודי מהאוטו ועוזרת לו להירדם, ואז נוסעת הביתה בחזרה.
לי היתה חוויה גרועה - אני נסעתי באווירה של לחץ פרק זמן ארוך (סך הכל יותר מ3 שעות ) ביום שישי במקום לעשות משהו מרגיע ונעים, וגם לא הגעתי למפגש.
דודי סבל מנסיעה ארוכה ומבולבלת באוטו ושנת צהריים קצרה מדי.
אז אף אחד משנינו לא יצא נשכר מן הנסיעה הזו. היא לא תרמה לרווחתה של האמא וגם לא לרווחתו של התינוק
התכנון המקורי שלי היה לצאת לדרך מיד כשדודי מתעורר בתקווה שאז ירגיש בסדר להיות בכסא בטיחות באוטו.אך לא יצאתי לפי התכנון.
וכשראיתי שאני יוצאת כבר בשעת הצהריים, האם עדיף היה לוותר על הנסיעה, למרות שתיכננתי להגיע? בבחינת לתכנן להגיע רק בתנאי שאני יוצאת בתיזמון כזה שהוא מיטבי בשביל דודי. זהו אופן תיכנון מאוד שונה מזה שאני רגילה אליו. אני
רגילה לצאת באיחור גמיש...
ומה לגבי לצאת לדרך על תנאי? להתחיל לנסוע ולראות איך דודי מגיב?
'
No comments:
Post a Comment